להיות אימא של דן זה לאתגר את עצמך כל יום מחדש. לדעת שמדובר בילד עם עצמה פנימית אדירה. לדעת שהוא תמיד ישיג את מה שהוא רוצה, וכל רגע להתנגד לזה הוא בזבוז זמן מוחלט.
להיות אימא של דן זה לדעת לזהות את המצוקות הקטנות במיוחד שהוא שותק. לדעת לא להטריד ברגעים שהוא שואל את עצמו שאלות.
להיות אימא של דן זה להיות זמינה כל הזמן. לזרום, לזרום כל הזמן עם דברים הגיוניים ועם כאלה שפחות. להבין שסדרי העדיפויות שלו שונות מאלו של ילדים רגילים.
להבין שלדן יש "מגע של מידאס" ולדעת שיום אחד יהיה לו קשה להתמודד עם כישלונות. והיום הזה מגיע, ודן בוחר בדרך שלא עולה בקנה אחד עם תרבות הבית. לדעת, באותו רגע לקחת מידיו את הבחירה ולהחליט בשבילו, גם במחיר אובדן אושר לטווח קצר. לדעת, שבסוף התהליך הוא יעריך ויאהב אותי יותר מאי פעם. כי העזתי להחליט עבורו
לדעת לתמוך. כל הזמן לתמוך. לדעת שלחיות על המחבט, בתחרות אין סופית, עם הרצון להיות הכי טוב, הכי מצליח גובה מחיר של מתח מתמיד. להיות שם, מאחור עם הרבה אהבה.
לדעת שהוא תמיד שם בשבילי. בימים טובים ובימים רעים מאוד. לדעת שהוא הכתף שלי. כמו אורי, עדי ודור אני יודעת שהוא יהיה שם ככל שארצה.
לאפשר לו לבחור עבורי ולדחוף אותי לחיים חדשים ומאושרים.
להיות גאה להיות אמא של דן הנגבי. הכי גאה בעולם.
ואלו הדברים שאמרתי ביום שליווינו אותך בדרכך האחרונה
דן
כולם קוראים לך דן-דן.
ויעידו כל מי שמכיר אותנו שלא הייתה הזדמנות אחת שלא ניצלנו את הזכות להדר, לרומם להלל ולשבח את שמך. דן, דןדן, דנדוש. הילד השני שלנו. אח לאורי, עדי ודור.
כל יום, כל יום היינו אומרים תודה על מה שיש לנו. כל יום, כל יום מתפעלים מהנס הזה שקרה לנו.
דןדוש שלנו,
מרגע שהגעת אל חיינו ידעת בכל רגע נתון מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך. לא השארת דבר ליד המקרה. הכל מתוכנן, מדויק ומושלם. גם ביום בו נקטפו חייך, היה מסלול הנסיעה שלך לעבודה מתוכנן להפליא. לא מעדת, לא כשלת, לא החלקת. נרצחת.
זכינו להיות הורים לילד ששום דבר לא עומד בדרכו, שהיה מקצוען עוד לפני שהיה לו מקצוע כלשהו, שהיה ווינר עוד לפני שעלה על מגרש ספורט כלשהו.
בגיל 5 אחזת בפעם הראשונה במחבט הטניס. הסתכלנו עליך והיה לנו ברור כבר אז לאן תוביל אותך הדרך.
בגיל 7 שילדים בחרו לאיזו קייטנה ללכת, נסעת לייצג את מרכז הטניס בארה"ב.
בגיל 10 הצעת להראות לנו את הדבר הכי יפה בעולם. הראת לנו לראשונה את סשה ואמרת לנו שהיא תהיה אשתך.
כשילדים אחרים הלכו בוקר בוקר לבית ספר ושאלו "מה אני אעשה שאהיה גדול?" היו לך את כל התשובות.
אמרנו לך שתפקיד הטניס בחייך הוא להביא ספורטאי מצטיין ומלגה בארה"ב.
ואתה הרי היית ילד "ממושמע" ולאחר מספר חודשים ששרתת 20 מטר מהבית כספורטאי מצטיין, החלטת שאתה לא תורם מספקי למדינה. הסכמת ללכת לקורס טייס ואז נזכרת שמעולם לא היה לך חלום להיות טייס. אבל במקום לחזור למעמד ספורטאי, החלטת ללכת לסיירת אגוז.
כתבו עליו ענת טל-שיר וצדוק יחזקאלי במוסף ידיעות אחרונות בנובמבר 2002
"החברים לסיירת לא הפסיקו לצחוק עליו....
חזרת מהמוקטעה איש עם לב כבד. כשאספתי אותך לרכב, עייף, רעב אמרת "עכשיו אני מבין את המשמעות של הביטוי - פחד מוות".
ברדיו התנגן השיר של שרית חדד שמע ישראל
" כשהלב בוכה רק אלוהים שומע
הכאב עולה מתוך הנשמה
אדם נופל לפני שהוא שוקע
בתפילה קטנה חותך את הדממה "
למוקטעה זחלת עם ספרים על הגב, והתכוננת למבחנים שיאפשרו לך כניסה לאוניברסיטה בארה"ב.
ואכן ירדה אבן גדולה מליבנו שהתקבלת ללמוד באוניברסיטת בינגהמטון. שם, הגעת להישגים שהפכו אותך לכוכב. אני עדיין זוכרת שבקרנו שם, וברחוב עצרו אותך לבקש חתימות או להצטלם איתך. לא השכלנו עד אז להבין איזה מעמד קבלת בקהילה.
אבל לך כמובן זה לא הספיק, כי הרי אתה לא מסתפק במה שיש אם יש משהו טוב יותר. ואם אתה כבר בארה"ב אז פחות מ- IVY LEAGUEלא היה ברשימת הקניות שלך.
לאחר שנתיים עברת לאוניברסיטת BROWN היוקרתית ולא היה קץ לאושר לך.
אבל כל האושר הזה נבע מדבר אחד ויחיד – היית קרוב יותר מאי פעם לסשה, שהילתה שם לצידך ועודדה אותך וכוונה אותך והפכה לדבר המשמעותי ביותר בחייך.
אין לנו ספק, שבראון עיצבה את אישיותך באופן שכל העולם נפתח לפניך עם אפשרויות בלתי מוגבלות. כי גם שם, לא עלית לשחק לפני שהתכופפת לתיק, הוצאת את דגל ישראל, התעטפת בו ופרסת אותו על הכיסא. כשכל הקהל ב PROVIDENCE מעודד בעברית "קדימה דן". ציוני, ישראלי גאה. ככה דן, ככה הבאת את הנבחרת לזכות באליפות ה IVY LEAGUE. ככה דן, תמיד נאמן לצורך להצטיין, להצטיין ואז...להחביא את הגביעים בארון.
"מה אבקש לו במה יבורך – זה הילד שאל המלאך" - בורכת בהקמת משפחה עם סשה. הבאתם לעולם את עמרי ומיקה.
בנו נשבענו לקיים את צוואתך לגביהם. אנחנו יודעים היטב מה ביקשת עבורם. שהרי היית, מדוייק, מסודר ומתוכנן. רצית להבטיח להם חינוך מעולה ובטחון. רצית וכלנו נקיים.
הם יגדלו בידיעה שאבא אהב אותם אהבה ענקית, שהיה שם תמיד. ונכון, כל האבות הם כאלה. אבל מי שלא ראה את דן גולש עם עמרי בסקי או חובט עם מיקה בטניס, מעלה אותם על מתקני ספורט, כדי שכולם יראו, שהם, כמוהו ווינרים מבטן ומלידה.
והנה פה ניצב לפנינו קהל אדיר זה, שמשקף את פסיפס חייך.
וכל הקהל הזה שעומד פה אומר איתנו - זכינו.
ביום השנה השלישי כתבתי לך
פיסות חיים של הצטיינות
"סבתא", שואל אותי עמרי, "איפה הגביעים של אבא?"
"ארזתי אותם בארגזים". עטפנו אותם אחד אחד והם מונחים בשלושה ארגזים ענקיים
"סבתא" שואלת אותי מיקה "את לוקחת אותם לבית החדש"
ודאי, אני עונה. הכנתי להם מקום מיוחד בבית החדש.
"סבתא, מה זה הארגזים האלה שכתוב עליהם דן לעמרי?" שואל אותי עמרי
נושמת עמוק, מחבקת אותו ומספרת לו שבארגזים האלה יש את כל הבגדים של אבא שאמא סשה ואני חשבנו שירצה ללבוש פעם.
עמרי, בעיניים רגישות וחכמות מחכה שאמשיך.
בגדי נבחרת ישראל בטניס, בגדי נבחרות טניס של המכללות, חליפת החתונה עם סשה.
שקט.
ילדים להביא אלבום, אני שואלת?
הם מקפצים על המיטה שלי עמרי מימין ומיקה משמאל, אני בוחרת אלבום אקראי.
באלבום תמונות מהגן ומכתה א.
מספרת להם סיפורים מצחיקים על דןדן. איך היה מעמיד את הכל הילדים בבוקר בשורה ומחייב אותם לעשות התעמלות בוקר. אני מדגימה להם ואנחנ מתפוצצים מצחוק.
מיקה עושה חיקויים של דן. היא לא צריכה לחקות אותו כי מיקה היא דן.
הם שואלים אם הוא היה תלמיד טוב. אני אומרת שכן.
"כן" זו תשובה לא מספיקה. עמרי דורש פירוט: היה טוב בהכל?
"אני חושבת שכן, אבל במיוחד בחשבון"
מיקה לא נשארת חייבת: "אני ממש מצויינת בחשבון."
בסיום האלבום, תמונה של סיום כתה א. רק דןדן לא מופיע בתמונה. כי הוא היה בנסיעת הטניס הראשונה שלו. אני מספרת להם אין בגיל 7 דןדן נסע לחודש לייצג את מרכזי הטניס בארצות הברית. ואיך בגלל הטניס הכיר את אמא. ושם, בקטע הזה אומרת להם שהרבה הורים לא הבינו איך נותנים לילד קטן לנסוע לבד לכל כך הרבה זמן. וכמה חשוב היה לאבא להיות חלק מהנבחרות האלה.
ככה, ילדים, ככה מתחילה הצטיינות.
ככה מתחילים להיות הילדים האלה שאף אחד לא עומד בדרכם.
ככה מתחיל סיפור חיים שכולו שואף למצויינות
ולמצויינות יש מחיר. השאיפה המתמידה להיות ראשון והכי טוב בהכל, שמביאה בצידה מתחים רבים, ביקורת עצמית עדהרגע הזה בו הדברים קורים.
כן, דןדן תמיד לא הפסיק אף פעם לשאוף לעשות הכל הכי טוב, הכי מושלם ולהיות מקום ראשון.
כשחזר מארצות הברית בפעם הראשונה, הבין שהוא לא יודע הסטוריה מספיק כדי לנהל שיחות עם המארחים. שבוע שלם חייב אותי לעבור איתו על כל המאורעות הגדולים של המאה ה-20. מאותו רגע, קרא בשקיקה ספרי הסטוריה.
בנסיעה לאחר מכן קיבלנו מכתב ממשפחה שהתגורר אצלה, שמעולם לא פגשו ילד שמכיר את ההסטוריה של ארצות הברית כמו דןדן. הוא היה בן 9.
כאשר הגיעו אלי הארגזים של דןדן ופרקתי אותם, גיליתי שפעמיים ברציפות הוא נבחר לשחקן הטוב ביותר בקולגים בארה"ב. שתי פיסות זכוכית שכתוב MVP. הנחתי אותם בסלון וניסיתי לחשוב מתי הוא בכלל סיפר לנו על זה.
ואז עוד שתי תעודות הצטיינות שהוא נבחר לספורטאי מצטיין של ה- ivy league
הקיר מתמלא פיסות חיים של הצטיינות.
תמצית החיים של דןדן. להצטיין.
להצטיין, זה אורח חיים.
לא להתפאר בהישגים - זה אופי.
שוב אורזים ארגזים. בתוך אחד הגביעים מונחת טבעת. אני מזהה שהשם שלו מוטבע עליה ומצויירים שני מחבטים. אני מעלה שאלה ברשת והמאמן שלו כותב, שדןדן קבל את הטבעת הזו לאחר שזכו באליפות המכללות והוא היה מחבט מס 1 – וקפטיין הקבוצה. היום הטבעת ממורקת ומונחת על האצבע שלי.
אני נזכרת שלקח אותי לחנות של האוניברסיטה בבראון. עמד והסתכל על הטבעות שם. שאלתי אותו אם לקנות לו אחת. הוא לא הסכים. אני יודעת היום שהוא שם לו למטרה לזכות באותה טבעת של קונים בחנות, אלא זוכים בעמל רב.
אני מתקרבת לקיר עם התמונות שפיזרתי בחדר של רגעי אושר של דןדן וסשה והילדים. המון פרצופים מצחיקים, ציורים קטנים של הילדים. רגעים של אושר. על החלון בחדר העבודה יש תמונה שהדפסתי, שדןדן מלטף את הראש של עמרי על המדרגות בברוקלין. היד החזקה של דןדן נראת כל כך רכה ומנחמת.
"אני זוכר את זה" אומר עמרי "אני נפלתי, ואבא ישב וליטף אותי". רגע של שקט "כן, אני ממש זוכר את זה".
הם עומדים, בוהים בתמונה ומיקה, באופן לא מפתיע, מכריזה "ואני זוכרת איך אבא לימד אותי לרכב של אופנים". ועושה לנו הדגמות.
שוב מתפוצצים מצחוק. כי כשדןדן מלמד לרכב על אופנים – הוא מייעד את מיקה להיות הרוכבת הראשונה בטור-דה-פראנס.
מתעקשים שאספר להם סיפורים מצחיקים על דןדן. כל הסיפורים מתנקזים בסוף לרגע שמיקה שואלת: סבתא, הוא היה הכי טוב? אין ספק תחרותיות והצטיינות עוברת בתורשה.
...כשסשה והילדים חזרו לניו יורק בקיץ האחרון, לאותו רחוב בו גרו כזוג צעיר, לא יכולתי שלא להזכר ברגעים בהם הייתי יוצאת עם דןדן להסתובב בעיר. הוא היה כל כך גאה במשפחה הקטנה שהוא וסשה הקימו.
כשהיה מדבר איתי על סשה, תמיד אמר. "את יודעת כמה אני אוהב אתה סשה." ומייד אחרי זה "אמא את חייבת להבין, היא נמצאת בליגה הכי גבוהה בוול סטריט". כי להצטיין זה לא רק אני. כי כשסשה מצליחה, עוצמת ההצטיינות גוברת.
ראיתם אבא שבונה אקסלים שלמים ועושה דוקטורט על בחירת בי"ס לכיתה א?
"אמא תביני, אחוז הבוגרים באייוי מבית הספר הזה הוא הכי גבוה בארה"ב. עמרי חייב ללמוד שם". המתח שהוא היה לפני שקבלו תשובות לאיזה בי"ס עמרי התקבל, היה גבוה יותר מכל מה שזכרתי ששיחק טניס. חבל שלא הקלטתי את היום שהוא מספר לי לעמרי התקבל לאווניו. לא היה מאושר ממנו. אב השנה.
החיים של דןדן, הם פיסות חיים של הצטיינות. וזו הצוואה שלו עבורינו.
במשבר החיים הגדול שלי, שחיבק אותי, תפס אותי בשתי הכתפיים, ניער אותי ואמר לי: "תסתכלי עלי. ממה את פוחדת? את האדם הכי מצליח שאני מכיר. תראי מה השגת בחיים שלך. את חזקה, את יפה, את סופר מוכשרת - תמשיכי קדימה. כל החיים נתת לנו, הגיע הזמן שנחזיר לך בחזרה".
כל פעם שרע לי אני – אני משחזרת את הרגע הזה שניתן לי כצוואת חיים.
בהתבוננות של שנים לאחור אני יודעת, שצרפת אותי לאוסף פיסות החיים של ההצטיינות שלך.
