אנדי רם

אני מכיר את דן מגיל 10 כשעזבתי את ירושלים. נפגשתי איתו בטורנירים במרכז, ברמת השרון, במכבי צפון. היינו משחקים הרבה יחד ועם הזמן הפכנו לחברים והתחלנו גם להתארח הרבה מאד האחד אצל השני בבית.

מהגיל הזה אני זוכר שבילינו המון קבוצה קטנה של כמה חברים יחד ומשום מה זכור לי בעיקר מפגש אחד שבו ישבנו אצל ערן דנק והתחלנו לספר בדיחות. היינו שם דן, ערן, אופיר קורקוס ואני.
אני לא זוכר בדיוק מי סיפר בדיחה על דוד לוי (זה היה אז באופנה):
"מזכירתו של דוד לוי נכנסת למשרד שלו ורואה אותו אוכל את המחשב. היא שואלת אותו "דוד מה אתה עושה?" , והוא עונה לה: "תואם IBM". אני זוכר שדן התחיל לצחוק ולא הצליח לעצור. הוא התגלגל על הרצפה ובכה מצחוק, והדביק את כולנו.

בגיל 16 נכנס דן לפנימייה למחוננים בוינגייט שם היינו כבר כמה חבר'ה לפניו. הקשר היומיומי ההדוק קירב בינינו. ישנו באותו חדר. אני יודע שהשנה הזו הייתה לא פשוטה עבור דן, אבל אני לא חושב שחברתית היה לו רע.
הוא התקשה בעיניי מבחינת הטניס כי הוא נכנס אחרינו לפנימייה והרגיש שרמת המשחק שלו הייתה אולי קצת פחות טובה משלנו, ובעיקר אני חושב שהתנאים היו לו קצת קשים והוא התקשה להסתגל. דן הגיע מבית של המשפחה שלו בהרצלייה פיתוח ומתנאים נוחים בהם גדל כל החיים, לפנימייה בה ישנו שלושה בחדר בתנאים בסיסיים. אני לא חושב שהוא היה מפונק בכלל, אבל עובדה שזה עשה לו משהו לא טוב.
מבחינתי השנה הזו שבה היינו יחד בפנימייה העמיקה מאד את הקשר. התחלנו גם לנסוע קצת לתחרויות בחו"ל יחד, ודן היה הראשון שידע על סיפור האהבה שמתחיל להירקם ביני לבין שירי (זלוטיקמן), שהיא כיום אשתי, כשהיינו יחד בדרום אמריקה.
הקשר בינינו נבנה עוד יותר כשראינו שהיה גם חיבור טוב בין ההורים שלנו. שנינו והמשפחות שלנו היו "באותה סירה" בכל מה שקשור להשקעה בטניס שלנו ובשאיפות שלנו.
 
מה שבלט בעיני הכי הרבה אצל דן מגיל מאד צעיר היה שהוא מכוון מטרה. כל דבר שסימן לעצמו הוא השיג. כולל את אהובתו סשה. מגיל 12 שהוא ראה את סשה הוא אמר לי "אנדי – היא תיהיה חברה שלי". מאותו רגע הוא לא הפסיק לאכול לי ולכל שאר החברים את הראש. כל היום שמענו רק  "סשה, סשה". אבל מה? היא הייתה שלו בסוף.

גם ההחלטה שלו להתגייס לקרבי ולעזוב את כל השאר זה סיפור דן דן קלאסי. דן אהב את המדינה ולא התבייש בזה. אני לא מכיר הרבה אנשים שהקדישו את כל חייהם עד לאותו רגע במשהו כמו שדן השקיע בטניס שלו, ואז קמו יום בהיר אחד בבוקר והחליטו לוותר על זה בשביל ללכת להגן על המדינה. דן הרשים אותי מאד בהחלטה הזו.

כשדן נסע לארה"ב נשארנו כל השנים בקשר. דן מאד התפתח בניו יורק אחרי הקולג' והיינו נפגשים קבוע לארוחת ערב כשהגעתי לארה"ב ל – US OPEN . הייתה לנו חברות שלא הייתה תלויה בדבר. יכולנו כמעט לא לדבר שנה ואז להיפגש ולבלות כאילו נפגשנו רק אתמול בבוקר. במשך השנים אהבתי שהשיחות בינינו הפכו להיות על בנות הזוג שלנו ועל הילדים שנוספו אצל כל אחד מאיתנו לתא המשפחתי. הייתה לנו אחוות נעורים מיוחדת שלא נעלמה עם השנים אלא רק הפכה ליותר ויותר מיוחדת. הקשר בינינו לא היה מקרי. דן היה תמיד חיובי ואנרגטי וגם אני כזה. אפילו בסגנון המשחק בטניס היינו זהים. גם דן היה קפיצי על המגרש, עם וולי טוב – האופי הדומה השתקף בסגנון המשחק של שנינו. גם העובדה שאני מקצועית בטניס הצלחתי יותר בקריירה מעולם לא האיבה על היחסים בינינו. היה פרגון הדדי לאורך כל הדרך.

דן דן נכנס לי בדקה ללב והוא שם לתמיד.