בריאן אוקונור

פגשתי את דן לראשונה בחודש ספטמבר 2003 באוניברסיטת בינגהאמטון. אני הייתי בן 19 ובשנה הראשונה שלי ללימודים, דן היה בן 23 בשנתו הראשונה.
הקבוצה שלנו התרגשה מאד לקבל את החבר החדש, שהיה בין שחקני הנוער הבולטים בישראל, ובוודאות עתיד היה להיות השחקן מספר אחד שלנו.
אחרי שנים בצבא ורחוק מהטניס הוא היה קצת חלוד, אבל זה לא עצר אותו. הייתה לו אמונה עצמית וביטחון עצמי ללא גבולות. הוא היה אפילו קצת עקשן לפעמים, ולא היה מוכן לקבל שום דבר חוץ מחבטת העברה בגב היד לאורך הקו למשל.

בזמן קצר מאד חזר דן לכושר והפך לשחקן הכי טוב באזורינו.

כמעט מיד דן קיבל את הכבוד של חברינו לקבוצה והפך לקפטן. הוא היה המוביל וזה שנתן לכולנו השראה. הוא זה שקבע את הקצב באימונים וזה שנתן דוגמה אישית של משמעת עבודה ונחישות. פעם אחת הוא תפס את אחד מחברי הקבוצה שלנו מקצר את מסלול הריצה הארוכה שעשינו, ופקד עליו לרוץ שוב. פעם אחרת בדרך חזרה ממשחק חוץ, אחד מחברי הקבוצה התבדח על חשבונה של סשה. דן ביקש מהמאמן שיעצור את האוטובוס בצד הכביש המהיר והציע לחבר שהתבדח ללכת איתו מכות בחוץ, בקור.

דן היה אדם בוגר, פיקח, איש העולם הגדול, נאמן ופטריוט, בעיקר כלפי דגל ישראל שהיה שרוע על כיסאו במהלך המשחקים, וגם כלפי סשה שלו.

אחרי שנתיים בהן שיחקתי עם דן בבינגהמטון, ניתנה לדן ההזדמנות המדהימה לעבור לבראון. למרות שמעבר כזה לאוניברסיטה כל כך טובה היה קוסם לכל אחד, ההחלטה של דן לא הייתה קלה. הוא בנה משפחה בבינגהמטון. הנאמנות והמסירות שלו לחבריו ולקבוצה שלו הייתה בגדר ברית שלא היה לו קל להפר.
בסופו של דבר הוא הגיע להחלטה הנכונה וקיבל את ההצעה מבראון שם המשיך להצליח על המגרש ובלימודיו.

דן היה אדם שמעולם לא לקח דבר כמובן מאליו והוא בהחלט ניצל את ההזדמנות שניתנה לו בבראון. מיד אחרי סיום הלימודים הוא עבר לניו יורק והתחיל את קריירת הבנקאות שלו.

שם התחברנו מחדש והמשכנו את החברות שלנו.

 

​

Brian O'Connor

I met Dan in September of 2003 at Binghamton University. I was a 19-year-old sophomore, and he was a 23-year-old freshman. Our team was very excited to meet our new teammate who was the top junior in Israel and would surely be our top player. After years in the army, and away from tennis, he was a bit rusty, but that didn’t stop him. He had an uncanny level of self-belief and confidence. He was even a bit stubborn at times, not accepting anything but a backhand passing shot down the line. Soon enough, he had regained his level of play and became a top player in the region.

 

He instantly commanded the respect of all teammates and quickly became our team captain. He was a natural leader and motivator. He set the tone during our practices and workouts by exemplifying his unmatched work ethic and determination. He one time caught a teammate cutting half of a long-distance run and made them run again. Another time, while heading home from a team match, a teammate made a playful joke about Sasha, and he made Coach stop the van on the side of the highway and offered to fight outside in the cold. 

 

Dan was mature, wise, worldly, loyal, and patriotic (especially to his Israeli flag draped over his chair and of course to his Sasha). After two years of playing with Dan at Binghamton, he was presented with an amazing opportunity to transfer to Brown University. Even though an Ivy League education would be a dream for anyone, this was not an easy decision for Dan. He had built a family in Binghamton. His loyalty and commitment to his friends and team was a bond that would not be easy for him to break. Ultimately, he made the right decision, accepting the offer at Brown University, where he continued to thrive on the court and in his studies. 

 

Dan never took anything for granted, and he certainly took advantage of his opportunity at Brown. Soon after graduating, he moved to NYC and began his investment banking career. There, we were able to reconnect and continue our friendship.