דבקות במטרה

אם אפשר היה לדרג את הערכים שאפיינו את דן מהכבד אל הקל, אפשר לומר בוודאות די גמורה, שערך מסירות הנפש היה הדומיננטי ביותר אצלו ולו מפני שהיא אפיינה אותו בכל שטחי החיים וכלל בתוכו בצורה כזו או אחרת את כל ערכיו האחרים. בדן דן היתה טוטאליות בכל מה שעשה. היתה בו מסירות נפש בטניס לחבריו לקבוצה, בצבא לחבריו ליחידה, מסירות נפש בעבודתו וכמובן שהמסירותו האולטימטיבית שלו התבטאה בעיקר באהבתו לסשה ולילדיו.

 

אנדי רם: "מה שבלט בעיני הכי הרבה אצל דן מגיל מאד צעיר היה שהוא היה מכוון מטרה. כל דבר שסימן לעצמו הוא השיג. כולל את אהובתו סשה. מגיל 12 שהוא ראה את סשה הוא אמר לי "אנדי – היא תהיה חברה שלי". מאותו רגע הוא לא הפסיק לאכול לי ולכל שאר החברים את הראש. כל היום שמענו רק "סשה, סשה". אבל מה?, היא הייתה שלו בסוף."

גלעד בלום: "כמאמן, דן היה קשוח אבל מקצוען ולמרות שידע שזו רק תחנה בדרך והוא הולך לעולם הבנקאות והפיננסים. הוא אימן עם תשוקה גדולה והילדים העריצו אותו.
למרות שהייתי מבוגר מדן דן גם אני הערצתי אותו. את ההחלטיות שלו, את חוסר הוויתור על חלומות (היי סשה !), את חוסר הרחמים העצמיים שלו ואת הביטחון העצמי שלו. דן דן היה ממש דמות מופת והוא הפך את כולנו לגאים בו . "

 

באסו ראטנם, חברו של דן לקולג' בראון: " דן לקח את הקריירה שלו ברצינות, אבל בבסיסו היה איש משפחה שחייו היו מרוכזים סביב סשה. דן פגש את סשה כשהיה ילד בן 10 במהלך טורניר טניס. הוא לקח את אימו בזרועה והוביל אותה למגרש בו סשה שיחקה, הסתכל על אימא שלו ואמר לה: "אני הולך להתחתן עם הילדה הזאת".  דן בילה את 8 השנים הבאות כשהוא מקבל סירוב אחרי סירוב מסשה, אבל מעולם לא הרים ידיים. הוא הקדיש את מעט הזמן החופשי בעת השירות הצבאי שלו בביתה של סשה ועם הוריה, בטיפול בעבודות הבית ובסבא וסבתא של סשה, בזמן שהיא התחילה את לימודיה בארה"ב. סשה הגיעה הביתה בחופשת החורף הראשונה שלה ולא הופתעה, אבל גם לא מאד התלהבה למצוא שם את דן, ממתין לה. דן הוביל את סשה כשהוא חוסם את עיניה לכיכר מרכזית בחיפה שם הוא כתב על אחד הקירות: "ברוכה הבאה סשה".
אחרי 8 שנים של חיזור קשה, סשה הסכימה סוף סוף להתחייב לתאריך. וכל השאר, כפי שנהוג לומר – היסטוריה. "
 

לירון שטראוס: " דן דן היה חבר מסור בקטע אחר. הוא היה נשכב על הגדר בשביל החברים שלו. הייתה בו נאמנות טוטאלית – כמעט עיוורת".

מרים פרחי אותה ליווה דן לקראת ריצת מרתון ניו יורק: " אני חושבת שהשאיפות שלי, למרות הקשיים, דיברו אליו מאד. גם התכונה המשותפת שהייתה לנו ללכת עם כל דבר עד הסוף. דן היה בחור צעיר ושאפתן ומיותר לציין גם מאד מצליח בעצמו בכל מה שהוא נגע."

מייקל סטארק, מאמנו של דן בקולג' בינגהאמטון: " בשנה השנייה נסענו למשחק חוץ נגד "בונאוונטור". דן התעורר מוקדם ואני ראיתי שמשהו אצלו לא היה כשורה. הוא סיפר לי שאחד מחבריו הטובים לכוח בצבא נהרג בפעולה לילה לפני כן והוא לא ישן. אני ניסיתי לשכנע אותו לא לשחק אבל הוא סירב לשבת על הספסל. הוא לא הצליח להכניס כדור למגרש אבל הוא כיבד את חבריו. למרות שהמחזה היה קשה, לאפשר לדן לשחק היה הדבר הנכון לעשות. היתה בו גדלו נפש גדולה".