top of page
זכיתי לאין סוף חוויות עם דן דן. הוא הגיע אלי למרכז הטניס ברמת השרון כשהיה ילד בן 5 בערך. הוא התחיל לשחק טניס בכפר שמריהו אצל מאמן בשם לארי, שזיהה את הכישרון של דן ופנה אלי וביקש שאראה אותו. אני לא אשכח את המילים שלו. הוא אמר לי: "אלישע תקשיב – יש לי בשבילך יהלום".
וכמה שהוא צדק!
כשדן הגיע אלי לראשונה לרמה"ש חשבתי שהוא לא ישראלי. היה לו מראה דרום אפריקאי כזה. הוא נכנס למגרש, חבטתי איתו כמה כדורים, וידעתי שאת הילד הזה אני רוצה אצלי באימונים.
ביום ראשון בשבוע שלאחר מכן דן היה צריך להגיע לאימון אבל לא הגיע. כך גם ביום רביעי באותו שבוע. היה לי מאד מוזר. לא הייתה לי כתובת שלו או טלפון לנסות לברר מה קרה לו, אז כל השבוע התעסקתי בלמצוא איפה הוא גר ואיך אני יוצר איתו קשר. דאגתי לו. השגתי בסופו של דבר את הכתובת שלו והגעתי אליו הביתה ביום שישי בערב. כשהוא פתח את הדלת ראיתי שיש לו פצע גדול על המצח ויד ימין בגבס. שבורה. נכנסתי אליו הביתה, שמעתי על מה שקרה לו ואכלתי עם המשפחה ארוחת ערב. בשבוע שלאחר מכן דן דן הופיע במרכז ברמת השרון וביקש להתאמן ביד שמאל...
קשה לתאר את דן במילה אחת. הוא היה ילד שהיה בו פשוט הכול. כל מה שרק אפשר לחלום עליו.
הוא היה יפה, סקרן, טוב לב ונדיב, מנומס. הוא ידע להוקיר תודה מגיל מאד צעיר אבל מה שהכי בלט הייתה האינטליגנציה שלו. אני זוכר שראיתי במו עיני את הילד הזה קורא את עיתון "הארץ" בגיל 7 . אבל הוא היה גם ילד שובב. אני לא שוכח עד היום הוא שנא לאסוף כדורים באימון. כשכל הילדים היו רצים ואוספים כדורים אחרי דריל, דן היה עושה רק בכאילו. הוא היה בועט את הכדורים מצד אחד לצד שני או לגדר, מנסה להתחמק מהעין שלי. הוא היה הכי קטן בקבוצה אז ויתרתי לו. להפתעתי גם החברים שלו בקבוצה לא הצליחו לכעוס עליו.
היה לו גם כינוי בטניס לדן דן – "רצפה חמה".
כמו שהוא לא אהב לאסוף כדורים, לפעמים הוא היה עצלן על המגרש עם עבודת הרגליים. אני זוכר שקיץ אחד ירדתי למגרש ואמרתי לו "דן דן תוריד נעליים". הוא הוריד והרצפה מתחתיו בערה ושרפה לו את הרגליים אז הוא התחיל לקפץ. אמרתי לו: "אתה רואה דן מה זו עבודת רגליים? זו עבודת רגליים!!" מאז בכל אימון כשהיה מתעצל, כולם סביב כולל שמוליק מהמזנון היו צועקים לו "רצפה חמה", ודן הבין את שם הקוד והתחיל לזוז...
דן היה מאד אהוב על כולם ולא חשוב כמעט מה הוא עשה. אני מודה שנתתי לו יחס מיוחד. לא יכולתי לעמוד בפניו. הוא היה ילד מיוחד. רונית, אמא של דן, זיהתה את האהבה שלי וההשקעה בדן והחזירה לי לא מעט. דוגמה קטנה היא העובדה שלא היה אימון של דן בו היא לא הגיעה כשבידיה עוגת אגוזים עם יין ושוקולד בשבילי ובשביל הילדים... אני הרגשתי שמשפחת הנגבי הפכו אותי ממש לחלק מהמשפחה. אפילו סבא של דן היה מגיע לאימונים מדי פעם, מתיישב בספסלים בין מגרשים 8-9 ופשוט מסתכל על האימון.
משפחתו של דן הייתה ועודנה משפחה חמה ולא רק כלפיי. הרבה ילדים שהיו מגיעים לאימונים או תחרויות במרכז ברמת השרון מאשקלון וממקומות רחוקים אחרים, ידעו שיש להם מקום לישון. אורן בן זקן, רפי צדקיהו וילדים נוספים, כולם התארחו קבוע אצל משפחת הנגבי. הכנסת האורחים שלהם הפכה לשם דבר בין הטניסאים הצעירים.
עברתי אין סוף חוויות מרגשות ומצחיקות עם דן דן. בגיל 7 לימדתי אותו נהיגה. היינו נוסעים באוטו שלי במורד הכביש הצדדי עד לאצטדיון קנדה ואז עושים סביבו סיבובי נהיגה. זכיתי שנים מאוחר יותר לנסוע עם דן דן אפילו לחופשת סקי כשהוא היה בן 13 בערך.
נסעתי איתו חודש יחד גם לתחרויות באוזבקיסטן.
דן דן אולי לא היה האלוף האולטימטיבי שמביא למאמן שלו תארים כל שני וחמישי, אבל הוא החזיר בדרכים אחרות ולא פחות מרגשות וחשובות על ההשקעה בו.
דן החליט לוותר על הטניס כשהגיע לגיל 18 ולהתנדב לשירות צבאי. אותי זה לא הפתיע. הוא שלח לי תמונה שלו שומר על יאסר ערפאת במוקעטה. הוא היה פייטר רציני .
מאוחר יותר כשהיה בקולג' בארה"ב היינו פחות בקשר, אבל הוא התחדש אחרי שהוא סיים את הלימודים, נישא לסשה והיה כבר אבא לילדים. הוא היה שולח לי תמונות שלו עם עמרי, הבן שלו, על מגרש הטניס בארה"ב, על האופניים. הוא היה גם מגיע לביקורים בישראל ותמיד יצר קשר. הביא לי אין סוף מתנות: טלפון, ז'קט, אייפד עם הקדשה , מה לא.
דן דן היה פשוט כולו לב ונשמה. לכן כל כך קשה לי לדבר עליו בשפת עבר.
אלישע חיים
bottom of page