האקדמיה לטניס של גלעד בלום

את דן דן הכרתי מאז שהיה ילד בן שמונה. הוא היה אוסף הכדורים שלי במהלך הקריירה שלי כשחקן בטורנירים ברמה"ש ובגביע דייויס.

דן היה מתאמן בקבוצות במרכז הטניס ואי אפשר היה לפספס אותו. הוא היה מתרוצץ בכל המרכז והיה כבר כילד דמות מוכרת.

כשהיינו משחקים כדורסל אחרי אימוני הטניס והיינו צריכים שחקן עשירי, היינו נותנים לו לשחק. הוא היה קטן וצעיר מכולנו, אבל היה זורק שלשות בלי פחד וגם קולע בשיא הביטחון כאשר מולו עמדו שלמה גליקשטיין, עמוס מנסדורף, שחר פרקיס, עופר סלע, מאמן הכושר רונן בגה ואחרים.

הוא חיפש בלי בושה כל הזמן את הכדור וראו מגיל  צעיר שהוא בן אדם עם אישיות חזקה, זריז, גם בדיבור שלו, ובכלל – דן עשה הכול מהר. לצערנו הוא גם הלך מאיתנו מהר מידי.

אני מתנחם בעובדה שדן השיג הרבה בכל כך מעט שנים. כמה שנים אחרי שאני הפכתי למאמן, דן דן כנער בן 15 הגיע אלי לקבוצה יחד עם הראל סרוגו שהיה חבר כמו אח שלו, ודודי סלע.

דן דן לא היה בין הטובים ביותר בקבוצה כי הוא כבר היה יחסית "מבוגר" כשהגיע אלי. אני זיהיתי שיש לו בעיה בהגשה השנייה וגב היד שלו הייתה בעייתי (סלח לי דן דן... ),  אבל הוא התגבר על החולשות הללו עם פורהאנד אבסולוטי, רגליים זריזות ולב ענק.

כשהוא הגיע לגיל הגיוס, החליט דן לעזוב הכל ולעשות שירות צבאי הכי קרבי שיש ואני זוכר שהוא אמר לי שהוא מעדיף כבר לעשות צבא אמיתי ולא להיות ג׳ובניק.

אחרי השירות, חזר דן לטניס וקיבל מלגה באוניברסיטת בינגהמטון שבצפון ניו יורק. במשך שנתיים הוא היה הכוכב והקפטן האגדי של הקבוצה ולכן קיבל הצעה לעבור לאוניברסיטת בראון, שם הוא גם הפך לקפטן ובעיקר לדמות מיתולוגית עליה מדברים שם עד היום.

במהלך שנות הלימודים שלו, דן דן היה מגיע אליי לאקדמיה בניו יורק לאמן יחד עם הראל סרוגו ועוד כמה שחקני קולג׳ ישראלים עימם גדל כמו מאור צירקין, עמית ענבר ורואי סיכל .

 

בשנים הללו דן דן בצוותא עם הראל סרוגו ומאור צירקין, ניהלו למעשה את תכנית הקיץ שלי, ואלה היו שנים בלתי נשכחות בחיי. כמאמן, דן היה קשוח אבל מקצוען ולמרות שידע שזו רק תחנה בדרך והוא הולך לעולם הבנקאות והפיננסים, הוא אימן עם תשוקה גדולה והילדים העריצו אותו.
זכורים לי הקרבות על המגרש במהלך השנים בין דן דן, מאור, הראל, סיכל ואפילו בילי צורף ויואב נאש.

למרות שהייתי מבוגר מדו דן הערצתי אותו. את ההחלטיות שלו, את חוסר הוויתור על חלומות (היי סשה !), את חוסר הרחמים העצמיים שלו ואת הביטחון (הלא שקט שלו אפשר לומר...). דן דן היה ממש דמות מופת והוא הפך את כולנו לגאים בו . 

 

בגלגול השלישי שלו כאיש משפחה, הוא המשיך לשים את כל האבות בצל. הוא היה האבא הכי משקיע שיש.
אני מתגעגע מאד ל"פרלמנט" הניו יורקי שלנו, יחד עם רביד חזי (גולד), הראל סרוגו וצביקה לנדסברג, כולם פליטי מרכז הטניס בניו יורק.

נותרנו כולנו עם חור עמוק בלב.