הראל סרוגו
 

דן לקח את תחביביו מאד ברצינות. אם הוא החליט להשקיע במשהו, זה היה עד הפרט האחרון. כל תחביב שדן היה משקיע בו את זמנו היה הדבר שכל אחד מחבריו של דן גם היה צריך להשקיע בו. כך גם היה תחביב האופניים שלו. תחביב? סליחה, התכוונתי לדת האופניים של דן.

קשה לי להצביע על הרגע הספציפי שבוא דן נהיה מכור קשה לרכיבה על אופניים, אבל מתישהו ב-2009 כשעוד גרתי בלוס אנג׳לס, הוא שכנע אותי לקנות את אופני המרוץ הראשונות שלי כי ״אין מקום טוב יותר מלוס אנג׳לס לרכב על אופניים.״ כמו בכל דבר שדן התעניין בו כבר אז, היה לו ידע שמנקודת מבטי נראה כמו ידע אינסופי.

באופן כללי דן היה "הכי" בכל דבר בו נגע. הוא היה הכי נאמן, הכי רציני (אפילו מאד מאוד), הכי משקיען, הכי אמביציוזי, הבעל והאבא הכי הכי בעולם, וכן - גם הכי קיצוני לפעמים..
לפני כל תכונה שלו אפשר להכניס את המילה "הכי".

התחלנו לנסוע אמנם בנפרד אני באל איי והוא בניו יורק, אבל זה הקנה לנו עוד נושא שיחה מרכזי בשיחותינו. כמה זמן רכבת? לאן? איך הנופים?

כשעברתי לניו יורק בקיץ 2010  הרגשתי שמשאלה קטנה של דן התמלאה - סוף סוף נצא לרכב ביחד. לפני כל סופשבוע, הוא התקשר אלי לתכנן את הרכיבה הבאה. יצאנו לרכיבות של 100+ קילומטר שהתחילה ב - 6-7 בבוקר והסתיימה בסביבות 12 בצהריים. כמובן שנהניתי מהרכיבה עצמה, אבל נהניתי הרבה יותר מלבלות עם דן ולרצות אותו על בסיס קבוע.

סאגת האופניים המשותפת בניו יורק נמשכה מספר שנים עם עשרות ואולי מאות רכיבות משותפות.
 

מאז שדן נהרג לא רכבתי עוד על אופניים.