איאן פרומן

פגשתי את דן בפעם הראשונה כשהיה בן 10 . הוא היה אחד מעשרות ילדים בגילו במרכז ברמת השרון, אבל מהר מאד היה ברור שהוא לא "עוד אחד". הוא התגלה מהר מאד כילד פלא של ממש. הוא לא רק היה נהדר על המגרש, אלא גם מחוצה לו. תמיד רצה לעזור. ילדים בגיל הזה לא פעם התלוננו. תמיד היה על מה: על המאמן, על הכדורים, אבל לא דן. בגיל הזה הוא היה בהחלט נדיר בנוף הזה.

לא חלף הרבה זמן והבנו שדן הוא נכס בכל מה שקשור לקבוצות הילדים שהוצאנו בזמנו למסעות התרמה למען מרכזי הטניס בחוץ לארץ. הוא היה לא רק שחקן טניס נהדר, אלא ילד מנומס ורהוט גם בדיבור מול מבוגרים.
לא היה ילד בתקופה ההיא שלא רצה להיות חלק ממסעות ההתרמה האלה וזה לא מפתיע. דאגנו שהם יהינו מאד. פרט להופעות הראווה לקחנו אותם לדיסני, לבריכות שחייה, למסעדות, והם כמובן התארחו בבתים יפים של יהודים בכל מקום.
בגלל שזה היה חלום כמעט של כל ילד בזמנו, וניסינו באמת לגוון ולנסות להוציא בכל פעם ילדים אחרים, כדי שכמה שיותר יהינו לפחות פעם אחת מהחוויה הזו. אבל על דן לא ויתרנו והוא יצא למסעות האלה שוב ושוב. עד כדי כך הוא היה מיוחד.
 
אני יכול להגיד שדן גייס עבור מרכזי הטניס המון כסף. זה לא היה בגללי או בגלל ביל ליפי. ממש לא. הוא גרם לזה לקרות. כשדן היה בסביבה לא נשארה לנו הרבה עבודה.

קריירת הטניס שלו כשגדל הייתה טובה. הוא המשיך להשתפר וקיבל מילגה לקולג' בארה"ב ושם היו לו הרבה הצלחות. אבל מה שהכי כיף היה לראות ולשמוע זה כל דבר שהיה קשור לאהבה שלו לסשה. דן וסשה זה סיפור מהאגדות ממש, ולכן הדרך בה סיים דן את חייו כואבת כל כך.

דן הוא היה כולו טוב והגיע לו רק טוב. הויתור שלו עוד לפני כן על הטניס לטובת שירות קרבי מספר את הסיפור כולו. הוא תמיד ידע מה הוא רוצה בחיים. הוא לקח החלטות בלי להסס. היו לו רעיונות ומחשבות על החיים שהיו גדולים יותר מהטניס. אותי זה לא הפתיע.

אני רוצה להוסיף שאני מאד שמח על ההחלטה להנציח את דן ומי שהוא היה.
יש באנגלית אמרה שאומרת:  

​

"Nothing is forever. Everything in life has a beginning, a middle and an end – Except for the memories that are everlasting"

את דן חייבים לזכור. וזו דרך נהדרת שבחרתם לעשות את זה.