Michael Stark

מייקל סטארק על דן

​

התקשיתי לכתוב על דן. זה כלשעצמו מעיד עד כמה הוא היה חשוב לי. אני יודע שמאות אנשים חשים כמוני. הוא תקשר עם כולנו. 

אני עדיין זוכר היטב את המפגש הראשון שלי עם דן. היו לי שני תפקידים. האחד להיות המאמן הראשי של קבוצת טניס הגברים בבינגהמטון, ובמקביל, הבעלים והמנהל של מרכז הטניס בבינגהמטון. הייתי על המגרש כאשר מישהו מהצוות הגיע ואמר לי שיש לי שיחה מישראל. בדרך כלל אני לא עוזב את המגרש באמצע אימון, אבל נאמר לי שהשיחה דחופה ועושה רושם שהמתקשר לחוץ.
 
רצתי לטלפון כולי מתנשף, אני אומר שלום, ובצד השני אני שומע: "זו הפעם השלישית שאני מתקשר אליך, למה אתה לא חוזר אלי?".
עניתי שלא הייתי מודע לשיחות הקודמות, הכול כדי לקדם את השיחה בינינו. דן סיפר לי באנגלית סבירה וקצת מקרטעת, שהוא שירת בצבא הישראלי ולכן לא שיחק טניס תקופה מסוימת, אבל הוא היה אלוף ישראל בגיל 18.

כיוון שקיבלתי תמיד המון שיחות כאלה של טניסאים שבין השאר ניפחו את ההישגים שלהם, נכנסתי קצת יותר לפרטים איתו. ודן לא הרפה. הוא ממש צעק בטלפון: "הייתי מס' 1 במדינה ! מס' 1 !. התשובה שלי הייתה: "אם כך, אני גאה מאד לגייס אותך". התחלתי לנסות לגייס עבור דן את המלגה הטובה ביותר שיכולתי. עד שדן הגיע לקמפוס, הרגשתי שאני כבר די מכיר אותו, למרות שבעצם לא נפגשנו מעולם.

למרות שדן שיחק עבור הקבוצה שלי רק שנתיים, זה הרגיש כמו חיים שלמים ופיתחנו מערכת יחסים של מאמן, שחקן וחבר. דן הגיע לקמפוס כגבר לכל דבר, לא כילד. מבוגר בן 23 ששנתיים וחצי מתוך שלוש שירת את הצבא הישראלי בכוחות המיוחדים, שהמשימות שלו כללו לתפוס ולחסל מחבלים מתאבדים שהיו בזמנו "באופנה". חבריו לקבוצה וללימודים היו צעירים אמריקאים מפונקים בני 18 שהמטרה העיקרית שלהם בחיים הייתה להשתכר כמה שיותר ולמצוא תלמידה כדי לשכב איתה. אין ספק שהם הצליחו הרבה יותר במשימה הראשונה ...

אבל דן שבר את התבנית הזו. לדן הייתה את היכולת להיטמע, להיות סובלני ומחבק בתוך התרבות האמריקאית הזו ויחד עם זאת להשפיע לטובה על חבריו לקבוצה בלי לקלקל ותוך כדי שהוא מכניס את עצמו לחיינו ונהנה מכל רגע. דן היה סטודנט השנה הראשונה הראשון והיחיד שאי פעם קיבל אישור להתגורר מחוץ לקמפוס. למזלי, אחותי סנדרה היתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של המגויסים לקמפוס באותה תקופה. יכולת השכנוע וההחלטיות של דן ניצחו והוא שוכן יחד עם עוד שניים מבחריו לקבוצה בדירה מחוץ לקמפוס.

על המגרש, השפעתו של דן הייתה אפילו גדולה יותר. השחקן מס' 1 שלנו אז עבר לאוניברסיטת קולומביה (משהו שדי חזר על עצמו...) וכמו שדן אמר: "המאמן, יש לי כתפיים רחבות, אני אמלא את נעליו".

דן נכנס לקבוצה כקפטן כבר בשנה הראשונה, וגם זה היה משהו שלא קרה לפני כן מעולם. לא היה מקובל למנות קפטן סטודנט בשנה הראשונה. אבל דן לא היה כל אחד. לא כל שנה נוחת לך בקבוצה קפטן בן 23 , שהיה מס' 1 בנוער במולדתו וגם שירת בכוחות המיוחדים בצבא הישראלי ... 

המשחק של דן היה קצת חלוד ולקח קצת זמן להחזיר אותו לכושר אחרי שלא נגע במחבט 3 שנים. הייתה לי סבלנות. יותר סבלנות ממה שהייתה לדן עצמו, והוא העריך את זה. ידעתי שדן מיוחד, והיה לי אמון וביטחון מלא במשחקו ובלב שלו.

בתחרות הסתיו הראשונה שלנו ישבתי על המגרש. דן היה משולהב והרגשתי שיש לי את היכולת להרגיע אותו. זה תפקידו של מאמן. אני חושב שכבר אז זכיתי באמון שלו והפכנו לצוות מאמן / שחקן מצוין. חילופי הדברים בינינו היו אינסופיים ומיוחדים. אני לא יכול לזכור את כולם, אבל אני הקשבתי לו, עודדתי אותו, הקשבתי לו שוב, ואז הייתה לי את המילה האחרונה. בהיותנו שני "אלפא" גברים התווכחנו לא מעט והיינו בסוג של מלחמה, אבל לזכותו של דן – הוא תמיד הקשיב ועשה את השינויים הנדרשים.

דן תמיד הביא את דגל ישראל על המגרש והניח אותו בדיוק באותה צורה בגב הכיסא שלו. כיהודי בעצמי, תמיד הרגשתי התרגשות מיוחדת כשדגל ישראל בגבי.
 
דן היה כוכב. פשוטו כמשמעו. הוא שיחק מס' 1 ביחידים ובזוגות לאורך כל השהות שלו אצלנו. הוא הוביל את הקבוצה כפי שאיש לא עשה לפניו ושיחק עם לב ונשמה שהיו גדולים יותר מהיכולות שלו, ואלה היו לא מעטות.

דן היה ללא ספק השחקן הכי טוב שהיה לי אי פעם. אבל מה שבלט ביותר הייתה מערכת היחסים שלו איתי ועם חבריו לקבוצה. תחת ההנהגה של דן, זכינו פעמיים בתואר המזרח והעפלנו פעמיים לתחרות ה- NCAA  דרגה 1 .
דן גרם לשינוי בתרבות הקבוצה והעלה אותה לדרגה אחרת. אחרי שנתו השנייה, עבר דן לאוניברסיטת בראון ולליגת הקיסוס שם שיחק מס' 1 ביחידים ובזוגות והוביל את קבוצתו "The Bears ", לעוד שני תארי NCAA .

המעבר של דן לבראון היה רגע קריטי נוסף. האתגר לעבור לליגה קשה ויוקרתית יותר משלנו ולזכות בלימודים ללא עלות, היה משהו שלא יכולתי שלא להעניק לדן. לא יכולתי להגיע להחלטה אחרת פרט לזו שהביאה אותי לשחרר אותו. זו לא הייתה גם הפעם הראשונה. היה לי "דג'ה וו". פעמיים בשלוש שנים שחררתי שחקנים לליגת הקיסוס.

דן עזב בברכתי ובהסכמתי וידעתי שהוא באמת ובתמים מעריך את התמיכה וההבנה שלי. המאמנים האחרים שעבדו איתי וגם אנשי המנהלה חשבו שדן לא היה נאמן. אבל אני הסברתי להם שהנאמנות החשובה ביותר של דן בכל הקשור לקריירת הקולג' שלו היא לעצמו. הסברתי להם שדן אדם נאמן מאד, ושהיחסים בינינו לא ייפגעו.
 
שנים לאחר מכן דן צלצל אלי, הודיע לי שהוא הציע לסשה נישואים ועומד להינשא בישראל. הוא הזמין אותי ואת משפחתי לחתונה שלו. נסעתי יחד עם בתי לאחת הנסיעות והחתונות הבלתי נשכחות אי פעם.

החברות שלנו המשיכה עד ליום מותו. ביום הולדתו ה- 36 דן התקשר אלי והתלונן על כמה הוא מרגיש זקן. הוא לא זכה לחגוג 37 .

האבדה של דן השפיע עלי רבות. זה היה כמו לאבד שחקן, בן, חבר ועמית – הכול ביחד.
עד לרגע זה, זה לא ממש מתיישב לי ואין הרבה ימים בהם אני לא חושב על דן, על סשה, על עומרי ועל מיקה. גם בכתיבת מילים אלה אני מרגיש כמו במלחמה. אני מתגעגע לדן בכל ליבי, ולא יכול לתאר לעצמי אפילו כמה זה קשה למשפחתו.
אני בטוח שאין מי שלא יכתוב או יספר על דן ולא יגיד את מה שאני גם מרגיש.
היינו מחוברים בצורה עמוקה. היינו משפחה לחיים.

הכאב. הכאב כל הזמן כאן.

עברתי המון חוויות עם דן. ייקח חיים שלמים לספר את כולם, אבל יש כמה שאני חייב...

מתישהו בזמן אימון בסתיו הראשון שלנו יחד, אדם תמהוני הגיע מהרחוב והפריע לאימון שלנו. זו אמריקה. דברים כאלה קורים כאן. צריך להתעלם ולעבור הלאה. אבל לא דן. הוא איים על האיש שלא יעיז להגיד עוד מילה. אבל האיש המופרע המשיך כמובן.
זה לא היה המפגש הראשון שלי עם האיש. בעבר קראתי לביטחון הקמפוס לטפל בו. אבל לדן היה פרוטוקול טיפול משלו. הוא רצה להכות מכות רצח את האיש. הייתי חייב לעמוד ביניהם ולעצור אותו. הרגשתי את הכוח הפיזי והנפשי שלו, ופתאום נחתה עלי ההכרה שאני מנסה לעצור רוצח...כנראה השתגעתי.

זה היה אחד מאותם רגעים בחיים שאתה אומר לעצמך – מה אני עושה?...דן נסוג אחורנית, עדיין צורח עליו כשצוות הביטחון של הקמפוס הגיע לאזור. אני הרגעתי את העניינים וחזרנו להתאמן. כל חברי הקבוצה יודעים עכשיו שהישראלי הזה שומר עלינו. אף אחד לא מתעסק איתנו, ואנחנו שומרים עליו. כולנו ערבים זה לזה. 
וגם עוד משהו...הישראלי הזה קצת משוגע...זה היה רגע מכונן.

​

דן ואני דיברנו לא מעט על הדינמיקה בקבוצה. הוא הזמין אותי לעיתים קרובות לדירתו בעיקר אחרי משחקים נגד "קורנל".
אמרתי לקבוצה שאנו עומדים להפסיד להם 0-7 – וזה בדיוק מה שקרה. אני לא הייתי מרוצה אז מההכנות שלנו למשחק מולם והם היו פשוט טובים יותר. דן ביקש ממני לעולם לא להגיד יותר שאנו עומדים להפסיד למישהו.  זה רע למצב הרוח הוא אמר לי וזה הורס כל תקווה.
הבטחתי לו לא לעשות את זה יותר ובתמורה ביקשתי ממנו לעזור לי עם חבריו לקבוצה. כרגיל הגענו לעסקה בינינו וזה עזר לנו בצורה בלתי רגילה בהמשך הדרך. זה היה רגע מכונן נוסף.

באחת הנסיעות למשחק חוץ, חברים לקבוצה התחילו להציק לדן ולעשות צחוק מהחברה שלו סשה, משהו שאסור היה כמובן לעשות. דן ישב לידי כרגיל בכיסא הקפטן ברכב. הוא הזהיר את פסי לא להגיד עוד מילה. אבל פסי כמובן לא קלט את האיום והמשיך.
דן אמר: ברגע שהרכב עוצר אני אכניס לך מכות אם לא תשתוק. הגענו ליעד שלנו. דן ירד ראשון ועמד בפתח הרכב. כולם יצאו פרט לפסי. הוא שאל אותי האם דן רציני ואם אני אגן עליו. אמרתי לפסי שדן היה בכוחות מיוחדים ועל גופתי המתה אני מתערב.
פסי יוצא וכולו רועד. דן חסם אותו ודיבר איתו שלוש דקות. שיחה חד צדדית. אני מסתכל מלמעלה, מכיסא הנהג, ובכך בעצם אני מאשר את העימות ביניהם. אני לא יודע מה נאמר. כל מה שאני יודע הוא שפסי מעולם לא אמר מילה נוספת לא במקום לדן או עליו. הוא רכש לו כבוד אין סופי.  

בשנה השנייה נסענו למשחק חוץ נגד "בונאוונטור". דן התעורר מוקדם ואני ראיתי שמשהו אצלו לא היה כשורה. הוא סיפר לי שאחד מחבריו הטובים לכוח בצבא נהרג בפעולה לילה לפני כן והוא לא ישן. אני מנסה לשכנע אותו לא לשחק אבל הוא מסרב לשבת על הספסל. הוא לא הצליח להכניס כדור למגרש אבל הוא כיבד את חברו. למרות שהמחזה היה קשה, לאפשר לדן לשחק היה הדבר הנכון לעשות.

כשדן התרגש הקול הרגיל שלו עלה בחצי אוקטבה בכל מילה שלישית. זה היה היסטרי. ככל שהוא נלהב יותר, זה נהיה גרוע יותר, ואני די עודדתי את זה (איזה דברים עצובים לא עושה מאמן כדי להשתעשע...). נהיניתי לעשות את זה בעיקר סביב סשה (לי היה מותר).
דן אמר לי מהרגע הראשון שהוא יציע לסשה נישואין והוא יזמין אותי לחתונתו ושאני גם אגיע. הדברים שאמר תמיד נאמרו כעובדות.
אני הייתי עונה לו: "דן, סשה ממש ליגה אחרת. בחיים לא יהיה לך אומץ. היא תגיד לא" ועוד משפטים כאלה... דן ידע שזו בדיחה בינינו ועדיין נרגש כולו.

כמו תמיד דן עמד במילה שלו הוא הציע והתחתן עם סשה, ואני הייתי נוכח בחתונתו בקיסריה עם בתי אלי.  

כשדן שיחק משחק זו הייתה מלחמה, אבל הוא תמיד נשאר ג'נטלמן מול יריביו והיה ספורטאי הגון. אני זוכר שלא פעם כשיריבו עשה קריאה לא נכונה, דן היה אומר לו "למה שתעשה דבר כזה?" "אני קורא רק קריאות הגונות ולא אשקר אותך בחזרה. זו לא הדרך לשחק".
הוא ממש היה מבייש את היריב שעשה זאת ו"חינך" אותו לעשות את הדבר הנכון.

בשנה השנייה היה לנו מפגש עם "קולומביה" בה שיחק מס' 1 שחקן שהיה בעבר בקבוצה שלנו, אשקאי. דן ואשקאי היו חברים והכירו מהביקורים המוקדמים של דן אצלנו לפני שעבר אלינו. הם כמעט ושיחקו באותה קבוצה יחד ובאותה הזדמנות נאלצו לשחק האחד נגד השני. זה היה המשחק שכולם רצו לראות. בעוד אשקאי ממש לא שמח למשימה, דן היה נלהב. דן ניצח את המערכה הראשונה בקלות והוביל בשנייה, ואז הוא עשה שגיאה כפולה בהגשה ב- 40-30. אשקאי לא קרא את הכדור של דן בחוץ. דן התעקש שאשקאי ייקח את הנקודה והפסיד את המשחקון. זה היה דן. הוא ניצח את המשחק 1-6, 4-6. זה גם היה חלק מדן. נאמן לקבוצה שלו בכל מחיר.

כשדן שיחק נקודה טובה במיוחד הוא היה צועק "קדימה".  זה היה מעורר השראה וגם חמוד בטירוף. הישראלי הקשוח מהכוחות המיוחדים, צועק בקולי קולות במגרש. מתתי על זה. אני סוגר את העיניים ועדיין שומע את הצעקה שלו...

דן שיחק זוגות עם סטיב ספנסר מפלורידה, שהיה כישרוני, פרוע וערמומי. הם היו צמד טוב והפכו לחברים טובים. דן לימד את סטיב כמה מילים בסיסיות בעברית והם יכלו כך להחליף ללא מפריע ובקול רם מסרים ביניהם על המגרש. שיחקנו נגד היריבה הקשה "סטוני ברוק", שם שיחק ישראלי אחר – טל מאיר. דן וסטיב המשיכו בשלהם עד שסטיב פתאום קלט את הסיטואציה ואמר לדן – טל מבין הכול !. את המבט של דן באותו רגע אי אפשר לשחזר וגם לא לשכוח. לא הפסקתי לצחוק.

 

Dan Hanegby – Michael Stark

Instead of writing just thoughts on Dan, I thought I would offer true reflections of experiences. I apologize for the length and form feel free to trim as much as needed

I still have a vivid recollection of my 1st encounter with Dan. I had duo duties, being the Head Men’s Tennis coach at Binghamton University and also owner/manager at the Binghamton Tennis Center. I was on court teaching at BTC when staff interrupted me that I had a phone call from Israel. I normally never leave the court but was told the call was urgent and the person seemed a bit distressed. I come husting off, say hello and the 1st response I get is: ‘this is the 3rd time I’ve called you, why haven’t you called me back!”. I reply that I was not aware of these calls just to get the conversation rolling. Dan is informing me with reasonably decent but halting English that he served in the special forces of the military and had not played tennis in some time, but was the national junior winner of something  when he was 18. Getting calls all the time from recruits who exaggerate their accomplishments, I start to pry into the detail, when Dan exasperated, screams out I was ranked #1 in the nation, I was #1!! My reply” it will be my honor then to recruit you”.

I engaged in a full court recruiting press and came up with the best scholarship offer I could. By the time Dan arrived on campus I felt we already knew each other pretty well in spite of the fact that we had not yet met. While Dan ended up only playing two years for me, it seemed like a lifetime, and we developed as strong a coach/player/friend relationship possible. Dan arrived on campus a man, not a boy. A 23 year old adult who spent 2 ½ of his 3 years serving in the Israeli Special Forces, whose tasks included capturing or eliminating Palestinian suicide bombers, the bomber being an in fad thing for Palestine at the time.  His fellow teammates/classmates were 18 year old, green wide eyed spoiled Americans whose main goal was to get as drunk as possible with a secondary goal of finding a coed to sleep with. By and large they were much more successful with the 1st endeavor than the 2nd.  That Dan broke the mold as an incoming freshman on many levels is an understatement. Dan tolerated, embraced, and meshed in with American culture, having great effect on the team, but at the same time immersing himself into our lives, enjoying every moment. Dan was the 1st and probably only freshman who was allowed to live off campus. Fortunately, my sister Sandra was VP of Enrollment Management at the time. His powers of persuasion and determination were off the charts strong, and we settled Dan into an apartment with two other teammates.

On court, Dan made ever a larger impact. Our #1 player transferred to Columbia University, (a recurring theme) and as Dan said “Coach I have broad shoulders, I will fill his shoes”. Dan entered as captain, another 1st. You don’t make freshman captains. Then again when do you ever land a 23 year old ex #1 in the country junior, special force army captain on your team?   Dan’s tennis game took a while to come around having not played for 3 years. I was patient, more patient than Dan was, and he appreciated this. I knew Dan was special and had the utmost trust and faith in his game and heart. Our 1st fall tournament, I sat courtside. Dan was excitable, but I had a calming effect on him. That’s a coach’s job. I believe I gained his trust that match, and we made what I feel was a great player/coach team. Our exchanges were classic and too many to recount, but I would listen, encourage, listen again, and then have the final say. Two alpha males, we were always at a tug of war, but to his credit, he listened and made the necessary adjustments. Dan would always bring the Israeli flag on court and meticulously place on the back of his chair. Being Jewish, I always got a special thrill sitting with my back against the flag. 

Dan was a star, plain and simple. He played #1 singles and doubles for us entire time here. He led our team like no other, and played with a heart and passion that outweighed his considerable skill. Hands down best player I ever had. But our relationship and his relationship with the team is what stands out most. Under Dan’s leadership we won two America East Conference titles and made two NCAA Division 1 National appearances. Dan helped change the culture of our team and lift us to that next level. After his sophomore year, Dan transferred to Brown, an Ivy league school where he played #1 singles/doubles and helped lead The Bears to two more NCAA titles.

Dan transferring was another pivotal moment. The allure and challenge of gaining an Ivy League degree for free and playing in a tennis conference far stronger than ours was of course the only choice to make. Déjà vu for me, losing two players in three years to the IVY.  He left with my blessing and consent, and I know Dan truly appreciated my support and understanding. My fellow coaches and administrators claimed he was not being loyal. I explained to them his most important loyalty in his college career should be to himself, and that he was extremely loyal human being and our relationship would not suffer. Years later, Dan called me, announced he had proposed to Sasha and was getting married in Israel and invited myself and my family to the wedding. I went with my daughter for the most memorable wedding and trip! Our friendship continued until the day he died. I remember Dan calling me on his 36th birthday and complaining about how old he felt. He never made it to 37.

Losing Dan has a deep effect on me. It was like losing a player, son, friend and comrade all in one. To this day it does not sit well with me, and there not many days go by that I don’t reflect on Dan, Sasha, Omri and Misha. Writing these words is still a struggle; I miss Dan with all my heart and cannot fathom how hard it is for his family. As with everyone who will write in this blog will say, we were deeply connected, family for life. The pain, the pain is still there. 

There are too many memories and indelible moments that would take a lifetime to convey but I will tell a few stories:

(to whoever is proof reading this feel free to discard or shorten any of these)

Early that 1st fall we had some nut case interrupt practice. Some guy wandering off the street. This is America and this shit just happens. Ignore and move on. Not Dan. He threated this guy if he said one more word, and of course the nutcase continues on. I’ve already confronted this guy, called campus security following protocol but Dan comes bolting off the court having his own sense of protocol and is hot under the collar. Basically he wants to beat the shit out of this guy. I have to chest bump Dan and order him to stand back. I feel his physical and spiritual strength, and it suddenly dawns on me that I’m holding back an assassin killer! I must be nuts. One of those what am I doing moments! Dan backs off, still screaming at this guy, campus security arrives, I smooth things out and we go back to practice. Every team member gains this: This Israeli has our back, no one f….with us, and we have his back. Stand up for each other. And this Israeli is also a bit nuts! Pivotal moment.

Dan and I would often talk about the team dynamics. He called me to come over to his apartment (frequent) after our Cornell match. I had told the team we would lose 7-0 which we did. I was not happy with our pre match preparation and Cornell was simply better. Dan implored me to NEVER say we would lose again; it was bad for morale and hope. I said in return help me get these guys more ready next time. As usual a deal was struck and this helped us immensely down the road. Another pivotal moment

On a fall road trip on of my New Yorkers started getting mouthy, picking on Dan girlfriend Sasha, a big no no. Dan was sitting as always in the captain’s seat next to me in the van. He warned Fassy to not say another word or…. and of course,  Fassy a brash Freshman continues. Dan flatly states, when the van stops, I am going to beat the …. out of you and goes silent. We finally arrive at our destination and Dan hops out of the van and stands by the door. Everyone exits except Fassy. He asks me if Dan is serious and if I would go “defend” him. I tell Fassy that Dan was in the Israeli Special Forces and over my dead body was I exiting the van 1st. Fassy is shaking and exits. Dan corners Fassy for about 3 minutes and talks. One way discussion. I watch from the drivers seat, my absence giving this interaction my tacit approval. All I can say is Fassy never said another wise ass word to Dan, and had a deep deep respect for Dan. Pivotal

Sophomore year we are on the road playing St Bonaventure. Dan is awake early and I can see something is not right. He confides in me that one of his platoon mates and good friend was killed in action the night before. Dan got no sleep. I try to convince Dan to not play but he refused to sit out. He could not hit a ball in the court, but he honored his friend. While it was so painful to see what Dan was going through, allowing him to play was the right thing for Dan and we both knew why I allowed him to play.

 

When Dan would get excited, his normal voice would raise ½ an octave like with every 3rd word. Hysterical. The more he got worked up, the worse it got. Of course I would feed off of this and do my best to excite him. The sad things you do as coach for entertainment. I especially enjoyed teasing him about Sasha(I was allowed to). Dan told me from day 1 he would ask Sasha to marry him, he would invite me to his wedding, and I would attend. Stated as fact. I would reply, Sasha is way out of your league, you will never get up the nerve, she will say no, etc. would be our standing joke, but he would get exasperated and defend himself. You had to be there, slapstick comedy. True to his word, he proposed, got married to Sasha and I attended their wedding in Caesarea with my daughter Allie.

When Dan played a match it was warfare, but he was ALWAYS a gentleman to his opponent and was the fairest of sports. I remember on more than one occasion his opponent would make a bad call, and Dan would say something like, why would you do this, I give you only fair calls, I will not cheat back, this is not the way to play, almost shaming his opponent to clean up his act.

His sophomore year we scheduled Columbia, where Akshay our former #1 had transferred to, and he, like Dan was playing #1 singles. They knew each other and became friends when Dan visited our campus before he had made his decision to come to Binghamton. They almost played on the same team together and now they face off. This was the marquee match; all eyes on them. Akshay did not want to play against his old team, Dan was as excited as I’ve ever seem him to play a match. Dan won the 1st set easily, was up on the 2nd and hit a double fault at 40-30. Akshay did not call the ball out. Dan insisted Akshay take the point and lost the game. That was Dan. He won the match 6-1, 6-4. That also was Dan. Loyal to his team at all cost.

When Dan played a particularly good point, he would shout out the word Kadima. It would usually be delivered in 3 syllables, such was his excitement. It was inspiring, but also very cute. This tough grizzled Israeli special force guy squeaking in delight on the court. I loved it. I close my eyes and can still hear those words echo

Dan played doubles with Steve Spencer from Florida. Talented, wild and mischievous, they made a good doubles team & became fast friends. (pic of them already sent). Dan taught Steve a few basic tennis words in Hebrew and they would converse in code out loud. We are playing our rival StonyBrook and Tal Meir played #1 singles/doubles for them. Tal is form Israel. Dan & Steve were doing their usual thing when suddenly in mid-set, Steve says “Shit Dan Tal can understand every word we’re saying!) The look on Dan’s face was priceless and I could not stop laughing.