​

ההספד של יואב בהלוויה של דן

 

דן היקר.

 

לא כך, תוכננת להיפרד מן העולם. נהוג לומר, בברכות יום הולדת - מה נותר לאחל לבן-אדם שיש לו הכל? ועכשיו, אני שואל, כיצד ניתן להיפרד מבן-אדם, שבאמת, יש לו הכל?

יום לפני האסון הנורא, צפיתי בגמר הרולאן גארוס וכבר חיכיתי לכתוב לך משהו בסיום המשחק. לצערי, ההתמודדות היתה חד צדדית וגם הסתיימה לא כפי שרציתי, אז ויתרתי. אני לא יכול להפסיק לחשוב על כך, שפספסתי הזדמנות אחרונה להתעדכן אחד על השני ולשמוע ממך פעם אחרונה משהו סרקסטי, מצחיק.

--

דן ואני הכרנו בכיתה ז' בחטיבת עלומים, ברמת השרון. היה בינינו חיבור מעולה ומדי פעם היינו תופסים שיחה, לרוב סביב טניס כמובן, אך החברות האמיתית החלה כמה שנים אח״כ. בכיתה י' דן עבר לווינגייט, ואני במקביל חסכתי קצת כסף בעבודה במזנון במרכז הטניס. מדי פעם התאמן שם, ונשאר לארח לי חברה, וכך התחברנו ופיתחנו קשר אמיתי, חברי ומיוחד. העברנו שעות בשיחות ארוכות ומאד אישיות, על כל מה שילדים בני 16 מדברים בגיל הזה.

דן כידוע, העדיף לוותר על המסגרת של וינגייט, והחליט שאת השנתיים הנוספות של התיכון יבלה בתיכון ״רגיל״, בהרצליה.

הוא התחבר מהר לחבורה מגובשת של אנשים מדהימים - גיא, ניר, עודד, עינת ועוד. אני מנגד, בעוד שלא חסרו לי חברים בעצמי, מאד אהבתי את העובדה שיש לי חבר ״מחוץ למסגרת״ הרמת-שרונית והייתי מבלה איתם מדי פעם, והרבה מאד עם דן.

בשלב כלשהו היה מפתח הרגל לעבור אצלי בבית אחרי הלימודים בדרך לאימון, לאכול זריז, להחליף מילה ולהמשיך. אני אפילו די בטוח שאמא שלי אמרה יותר מפעם אחת: ״קניתי חומוס להנגבי, שיהיה״.

כמה שאהבתי כשהיה מתקשר בביטחון, אומר לי ״אני מגיע, תחמם את הפיתה״, נוחת אצלי בדירה, מדברים, מעבירים קצת צחוקים, ואז היה ממשיך לאימון. מיותר לציין, שגם אני הרגשתי בן-בית אצל משפחת הנגבי, בפעמים הרבות שהייתי שם.

בין שלל מעלליו, היה מקריא לי שירים שכתב או סתם העתיק לסשה, אחריה החל לחזר במרץ. הערכתי את נחישותו, וקיוויתי, שיום אחד יידע את מקומו וימצא מישהו בליגה שלו.

בתקופת הצבא השתדלנו מאד לשמור על קשר למרות הקושי. ובכל מקרה, חיבור בין נשמות הוא לא פונקציה של תדירות, אלא של התאמה. פעם אף נסעתי לבקר את דן בבינגהמטון, האוניברסיטה בה למד בשנתיים הראשונות לתואר. ביליתי אצלו מספר ימים ויחד נסענו לאסוף את סשה, ומשם לניו יורק. ראיתי איך חברי הנבחרת שלו מסתכלים עליו, בהערצה. כבר הרבה נאמר על מקומו של דן בנבחרות הטניס והתפקיד רב האחריות שהוא מילא שם, לכן לא אוסיף הרבה, רק אומר שלי זה היה נראה כ״כ טבעי שאפילו לא ייחסתי לכך חשיבות.

וכך, התראינו מדי פעם במשך השנים - בניו יורק ובארץ, לצערי, תמיד רק שנינו, מעולם לא הצלחנו להפגיש את שתי המשפחות יחדיו, עם בנות הזוג והילדים, איכשהו תמיד משהו השתבש.

--

דן. שנה שעברה, שלחת לי בוואטסאפ סרטון של עמרי עושה סקי מהחופשה המשותפת שלכם. בלי שלום, בלי הקדמה - פשוט שלחת את הסרטון. כי לפעמים, יש דברים שלא צריכים הסבר. זה היה לי ברור מה אתה מנסה לומר לי. כמה אתה מאושר, גאה, שלם עם החיים שבנית, ביחד עם סשה. שלחתי לך בחזרה תמונה שלי מטיול שעשיתי באותו יום עם משפחתי, ומיד הודעת לי שאתה מגיע לארץ בפסח ושחייבים להפגיש את הילדים. אמנם נפגשנו שנינו, אבל כאמור, לא עם המשפחות, ועל כך נקרע לבי לרסיסים של תקווה, שלעולם לא תתממש. 

מה סך הכל רצינו, שני ילדים בני 16, להיפגש אחרי 20 שנה ולהשוויץ כל אחד לאחר, על הילדים המופלאים שלו, על האימפריה האישית והקטנה שכל אחד בנה בדרכו שלו. להתבונן עליהם מהצד, צוחקים, משחקים, וגדלים לנגד עינינו. 

אני חושב על עמרי ומיקה, ועל כך שלעולם לא יזכו יותר להראות לך את הישגיהם. מתחילים כיתה א', מנצחים יריבים בתחרויות, מתאהבים, בוכים, טורפים את העולם, או סתם משחקים בבית, רואים טלוויזיה, חיים את החיים. 

ומה אני, אם לא אותו ילד שרק רוצה להיפגש איתך שוב. לא תראה כמה השתפרתי בטניס, לא תזכה להכיר את משפחתי, לא תדע אם הסטארטאפ שהקמתי הצליח או נכשל, לא תתכתב איתי יותר בוואטסאפ, או תזמין אותי לסושי כשאגיע לניו יורק. 

מה אנחנו בעולם הזה, אם לא ילדים שנכפה עליהם לחיות חיים של מבוגרים, כאשר כל מה שאנחנו רוצים זה מעט רגעי הנאה, עם האנשים שאנחנו אוהבים. רוצים להוכיח לנערצים עלינו, שהנה, גם אנחנו מסוגלים לממש שאיפות, לכבוש לבבות ולהגשים חלומות.

חותמך על העולם חצה מדינות, אוקיאנוסים, ותרבויות. הנוכחות שלך, דומיננטית בכ״כ הרבה עולמות פרטיים של אנשים, בין אם בקרב בני משפחתך, וכאלה שבילו איתך תקופות ארוכות בשלבים שונים בחייך, יחד מרכיבים את הרקמה של דמותך האהובה כל-כך, על ידי כל. עמדת במרכזה של רשת חברתית רבת זרועות, ממש, וכולי תקווה שנדע יחד להיות מחוברים לנצח כדי שהיא תעמוד איתנה כל עוד כולנו כאן. למען סשה ולמען עמרי ומיקה, שלפחות יראו כיצד אביהם נגע בליבם של אנשים כה שונים וכה רבים.

--

תמיד היית מקום ראשון, השגת את כולם. לצערי, גם הפעם, אך בטרם עת - ובטח שלא באשמתך.

אני לא נפרד ממך, דן. אתה כאן ועכשיו, מביט, שומע, נוכח במחשבות ובחלומות.

אני לעולם לא אשכח אותך. החיים לא יהיו אותו דבר, אבל כולנו נדאג שלהכול תהיה משמעות, ודמותך תיזכר ותונצח לעולמי עד.