צביקה לנצברג
 

את דן אני מכיר מגיל מאוד צעיר כשעוד שיחקנו טניס בגילאי הנוער. יצא לי לשחק נגדו בגיל 16 ולצערי לא היה לי הרבה מה להציע נגדו. הוא ניצח אותי בקלות ומאוד קינאתי בביצועים שלו.

כעבור כמה שנים דן ואני שירתנו באותו בסיס בצבא בזמן שהוא היה בקורס טייס. אני במקרה הייתי החובש שלו וראיתי אותו מתמודד עם מצבים מאוד לא קלים. דן דן תמיד היה פייטר אמיתי בכל מה שהוא עשה. בחור עם אמביציות משוגעות, ותמיד ידעתי בתוך תוכי שזה הבחור שאני צריך ללכת בעקבותיו.

לקראת סוף שירותנו הצבאי, דן דן סיפר לי על רצונו ללכת למכללה בארה"ב ואני כמובן רציתי ללכת בדרכו וגם התחלתי את תהליכי הקבלה שבמהלכם נרשמתי לעשות את מבחני הפסיכומארי האמריקאים יחד איתו, כדי  שאוכל להתייעץ איתו. אחרי המבחן, דן ישב איתי כמה שעות לייעץ לי על מכללות וכמובן שהוא כבר היה כמה צעדים לפני כולנו. הוא ידע וחקר את כל התהליך מהתחלה ועד הסוף.

בשנה האחרונה שלנו לקולג, דן סיפר לי על הרצון שלו להתקבל לעבודה ב"וול סטריט", וכמובן שמיכוון שלדן מקשיבים, הלכתי בעקבותיו וכך קרה ששנינו התחלנו לעבוד ב"מורגן סטלני" באותו היום ממש - במחלקות נפרדות. לפעמים היינו נפגשים אחרי יום עבודה וכמובן שבזמן שאני מתלונן עד כמה קשה אני עובד, תגובתו של דן הייתה: "יאללה מספיק יא בכיין מה עוד יש לך לעשות, לראות טלוויזיה?"

דן תמיד הרגיש לי כמו הבחור המוצלח שידע הכל והשאפתן שיכל להשיג כל מה שרק רצה בחייו. השמיים תמיד היו הגבול עבורו. הוא הוכיח את זה בכל פעם מחדש כשלקח על עצמו אתגרים חדשים. זה התבטא באהבה שלו למרתון, לאופניים ולספורט ההישגי באופן כללי.

אחרי שדן נהרג , הראל סרוגו ביקש ממני לרוץ איתו את המרתון לזכרו. התגובה הראשונית שלי הייתה שאין שום סיכוי כי מה לי ולדברים האלה. חשבתי שהגוף שלי לא יעמוד בזה. אבל אז חשבתי על זה עוד והבנתי שאין משהו שהייתי יכול לעשות שהיה מרגש את דן יותר מזה.
במהלך כל תקופת ההכנה למרתון הרגשתי את דן נותן לי את כל הכוחות להמשיך ושמעתי אותו אומר לי: "יאללה יא בכיין. קטן עלייך". לא האמנתי שאצליח לסיים את המרתון ללא השראתו של דן.
אני גם יודע שדן ימשיך להיות גאה בנו אם נמשיך עם המסורת המדהימה הזאת מדי שנה להנציח אותו באמצעות אחד האירועים שהוא הכי אהב.

אני מתגעגע אלייך איש יקר!!!

צביקה לנצברג